5+6-03-2017 Miriam&Manny Seabrook NJ

יום ראשון 5.03.2017

בחמש בבוקר כבר יצאנו לדרך לשדה התעופה בפנסקולה שבפלורידה. 2:30 שעות נסיעה. הסיבה שבחרנו בשדה התעופה הזה הייתה שיותר זול להחזיר את הרכב השכור באותה מדינה מימנה לקחנו - בפלורידה .

עצרנו לשירותים במרכז המבקרים של פלורידה. המרכז עצמו היה עדיין סגור אבל הוא זכור לנו לטובה משנת 2015. יפה ואיכותי.

B25 ממלחמת העולם השנייה

הגענו מוקדם לשדה והכל זרם חלק מאד. אכלנו במזנון סנדויץ' סלמון מעולה והתיישבנו בשער העליה למטוס ליד חלונות גדולים ועשינו תצפית עד שהמטוס שלנו יגיע. לפתע אבי זיהה מטוס B25 שהינו מטוס ממלחמת העולם השנייה, כזה שהפציץ את ברלין וכל גרמניה. המטוס הזה המריא ונחת, המריא ונחת  מספר פעמים. כמובן כשהייתי מוכנה להסריט עם המצלמה הוא עשה הפסקה ולא הופיע. נראה שיש כאן בית ספר לטיסת מטוסים קלים. 

המטוס שלנו הגיע 

בתוך המטוס הרגשתי כמו תלמידה, כי הדילת ספרה את הנוסעים. היא הייתה נחמדה מאד. לפני ההמראה הספקנו שוב לראות את המטוס B25 ממריא. בזמן הטיסה יצא שהדילת שמעה אותי ואיתן מדברים והיא שאלה האם אנחנו דוברי גרמנית.  עניתי שכן כשבעצם דיברנו בינינו עברית. היא אמרה שגם הטייס גרמני ואמרה להתראות בגרמנית כי זה מה שלמדה מהטיס. הייתה טיסה נחמדה.

30 דקות היה לנו להגיע מהטיסה הזו לטיסה הבאה שלנו לניו-יורק ששער הטיסה היה מרוחק. הגענו בזמן למטוס גדול ודחוס אנשים.

בניו יורק את המזוודות מצאנו מהר והגענו לשכירת הרכב Dollar להפתעתנו זו הפעם השנייה שמכונית שהוזמנה בצורה מסודרת לא מחכה לנו. מקבלים את ההזמנה ואז רק מחפשים מכונית. זה לא בסדר. הפקידה הייתה גרועה וסתומה. התחילה להתווכח איתנו שמהחמישי לחודש עד ה 13 זה לא שמונה ימים אלא 9 ולכן אנחנו צריכים לשלם על עוד יום. היה קשה להסביר לה במזל הפקידה שלידה לא הייתה עסוקה והיא הבינה. כל זה לא היה נעים וכן היה מעצבן ומרגיז.

בתחילה התברברנו בכבישים אבל כשהצלחנו לעלות על כביש I-95  הגענו בקלות לבית המלון המוזמן Holiday Inn Express שמני שריין עבורנו עם הנחה של בית האבות. בית המלון ממש קרוב לבית האבות. בית המלון ברמה טובה  ונחמד.

אחרי שהתארגנו בחדרים יצאנו בחושך כדי להיפגש עם מני ומרים אצלם בדירה. הפגישה הייתה חמה ונעימה. הדירה מרווחת ומאורגנת ממש טוב, נוח ויפה עם הרבה חוכמה. קבענו להיפגש למחרת בשעה 10.

לאחר הפגישה כבר היה מאוחר אבל בכל זאת החלטנו לבדוק את החנות Wawa שהומלצה ע"י הפקידה בדלפק הקבלה במלון. זו חנות שפתוחה 24 שעות ויש בה סנדוויצ'ים שמכינים במקום ועוד אריזות כמו של סלטים למיניהם ועוד דברים כדי לקחת. אין מקומות ישיבה. חנות שכדאי לדעת עליה. קנינו סנדוויצ'ים חמים וטעימים.

יום שני 6.03.2017

בזמן ארוחת הבוקר במלון הספקתי לכבס ולייבש כביסה בחדר הכביסה שבמלון. הגענו למני ומרים

כל היום היינו בתוך המבנה הענק של בית האבות היוקרתי הזה. אלו בעצם מספר מבנים גדולים מחוברים בגשרים מקורים ומחוממים עם מזגנים.

איתן הראה ותרגם מכתבים שדוד אדולף ודוד פיליפ כתבו לאמא מיד אחרי המלחמה. מכתבים היסטוריים ומרגשים.

מרים הכינה לנו ארוחת צהרים lunch עם ירקות, לחם וגבינות. נחמד מאד. לא רואים בארה"ב הרבה ירקות כך שזה היה שינוי מרענן.

מני הראה לנו תמונות מביקור בישראל שלו עם מרים בשנות החמישים. מרגש היה לראות את דוד זיגפריד איתם ועם אבא של מני.

יצאנו לסיור. קשה לתאר את כל המבנה הזה עם כל הפונקציות שיש בו. חדרי אוכל שונים, ספריה, חנויות, מספרה, תאי דואר, בנק, ברכה מחוממת, חדר כושר, חדר פיזיותרפיה, מרפאות, חדר למשחקי קלפים, פינת הרכבת פאזלים, נגריה לחובבים שהיא ממש מקצועית ומרשימה, תחנת טלוויזיה מקומית עם שני ערוצים. בקיצור כל מה שבן האדם בגיל הזה זקוק לו ויכול לדמיין לעצמו. הכל מטופח ומסודר.

 מני יודע מזה שנים רבות על מאגר של ספרי תורה שניצלו מהנאצים ועברו מאירופה לאנגליה לידי כנסיה  זאת הוא יודע מהתקופה בה התנדב בבית היתומים שקלט אותו אחרי שהוא עם אחותו סילביה וברני אחיו, ברחו מאוסטריה בזמן המלחמה. עוד בזמנו הוא רצה להביא ספר תורה מהמאגר לתצוגה בבית היתומים, אבל לא היה תקציב לשם כך. עכשיו בבית האבות בו הוא מתגורר, תחת ה-"שר" לעיניני דתות של המוסד, ישנה הסכמה להציג ספר תורה בארון תצוגה מיוחד. התקציב הנדרש הוא 5,000 דולר לרכישת הספר. את המשלוח מאנגליה מני ומרים יממנו. את ארון התצוגה יבנו בנגרית החובבים שהינה מקצועית מאד. התקציב נאסף מדירי בית האבות מבני דתות שונות, שרואים חשיבות להצגת בנושא. בסוף ארוחת הערב בשיחת מסדרון שמענו שכבר אספו 97% מהסכום הנדרש. בעלון שהמחלקה לעניני דתות מוציאה באמצעות הרב המקומי מפרסים חדשות הנוגעים ליהודים. מתוך 1,700 זוגות דירים רק 200 הם יהודים ושלושה אפרו-אמריקניים. 

הנגריה שבבית האבות

 עלי לציין שמאד שמנו לב שהאנשים הדירים כאן הם "לבנים" וכמעט כל העובדים בניקיון, שירות וכד' הם אפרו-אמריקניים והיספנים. במיוחד בזמן הארוחה הרגשתי לא נוח מההפרדה הזו.

 
נחמד שליד כל דירה יש מדף שאנשים שמים עליו על פי נטייתם ורצונם וזה נותן ייחוד בכל המסדרונות הארוכים.

גם על הרצפה לפני הכניסה יש טעם אישי.

רואים את גשר במחבר בין הבניינים. מרים מספרת שכיף לשבת במעבר השקוף ומחומם ולהביט בשלג היורד.

מני ומרים הציגו אותנו לחברים החדשים שלהם כאן. בממוצע כולם כאן בשנות השמונים שלהם. יש גם בני 100.

חיכינו בלובי שליד המסעדה שמרים ומני בחרו לקחת אותנו אליה לארוחת ערב Dinner. האוכל באמת טעים ועל רמה טובה. חכם מאד שאסור לתת טיפים למלצרים.

מחר נמשיך צפונה.